• יו"ר: פרופ' חגית טולצ'ינסקי
  • מזכיר: פרופ' ניר וסרברג
  • גזבר: ד"ר עיסא נידאל
  • יו"ר ועדה מדעית: פרופ' אלון פיקרסקי
  • חברי ועד: ד"ר אדוארד רם, ד"ר איאן ווייט, ד"ר נועם שוסמן
  • מרכזת השתלמות עמית: ד"ר עדה רוזן
  • עורך אתר: ד"ר נועם שוסמן
מגזין

לא רק פלורנס נייטינגייל

ההיסטוריה של הרפואה מתעלמת עד היום מתרומתה של אישה אחת, חלוצה ומפלסת דרך - רבקה לי קרמפלר, האחות שבהמשך הקריירה העשירה שלה היתה לרופאה השחורה הראשונה, זאת שההיסטוריה של אמריקה שכחה

ד"ר רבקה לי קרמפלר

מאבקן של האחיות בישראל, שטרם הסתיים, הובן היטב וגם הוצדק על ידי כלל הציבור, לרבות מטופלים הנזקקים לעבודתן המקצועית ומסירותן במיוחד כשהיא נעשית בתנאים הקשים, לעתים בלתי נסבלים. במאבקן זה שב והוזכר שמה של מי שנחשבת ל"אמא של המקצוע במתכונתו העכשווית": פלורנס נייטינגייל. בספרי ההיסטוריה של הרפואה נאמר למשל שהיא "הדמות המפורסמת ביותר בתולדות הסיעוד ומי שהציבה את היסודות למקצוע הסיעוד המודרני", שכמובן השתכלל עם השנים ובעיקר נוספו לו הרבה מטלות, בחלקן אינן נוגעות כלל למקצוע, מה שבין השאר מקומם עתה את האחיות. היא גם זו שהקימה את בית הספר החילוני הראשון בעולם לסיעוד, בתוככי בית חולים אזרחי בלונדון, הפועל עד היום.

נייטינגייל הלכה לעולמה השבוע לפני 109 שנים, ב-13 באוגוסט 1910 והיא בת 90, מעוטרת בשלושה תארי כבוד, ביניהם אות מהמלכה ויקטוריה וכן חברות כבוד בארגון הצלב האדום.

פלורנס נייטינגייל, 1860. מקור: ויקימדיה

בנוסף להיותה אחות, כתבה נייטינגייל כמה ספרים והיתה בין הראשונות שאימצו את הסטטיסטיקה לנושאי אפידמיולוגיה. עבודתה במתכונת החדשנית, שלא היתה מקובלת בשעתה, בלטה במיוחד במהלך מלחמת קרים באמצע המאה ה-19 כאשר טיפלה בחיילים פצועים וכונתה "הגברת עם העששית" בשל נוהגה לערוך סבבים בקרב המטופלים בלילות כדי לבדוק את מצבם. משמרת הלילה של האחות "נוסדה" אפוא על ידה.

על שמה גם "שבועת נייטינגייל", על פיה מתחייבות אחיות חדשות בכל העולם הנכנסות לתפקידן. השבועה נכתבה בידי ליסטרה גרטר, מורה לסיעוד מדטרויט, בשנת 1893, לזכרה ולכבודה של נייטינגייל. יום הסיעוד הבינלאומי השנתי נקבע ביום הולדתה, ב-12 במאי.

נייטינגייל והאחיות שגייסה ניקו וארגנו את המרפאות מחדש אולם למרות המאמצים שהושקעו, שיעור התמותה בבית החולים הצבאי המשיך לעלות. חיילים רבים יותר מתו בבית החולים ממחלות מידבקות מאשר בקרב. תנאי האוורור הירודים, הצפיפות, חוסר ההיגיינה ומערכת הניקוז הגרועה החמירו את מצבם

ההיסטוריונים מציינים כי מבחינתה, רפואה היתה עניין מצפוני, וסיעוד - מקצוע של שליחות, חמלה וייעוד. לכן, שכנעה במהלך המלחמה ההיא את שר המלחמה הבריטי להרשות לה ול-38 אחיות שעבדו איתה לנהל, ממש כך, את בית החולים שהוקם במחנה צבאי. דיווחיו של הכתב הצבאי של היומון "טיימס" על מצבם הקשה של הפצועים במלחמה הולידו את היוזמה הזאת. בבואה לטורקיה, לשם הובאו הפצועים, היתה עדה למצבם הקשה: צוותי המרפאות כרעו תחת נטל העבודה ולא קיבלו תמיכה מהדרגים הצבאיים הגבוהים יותר. היה מחסור בתרופות ובציוד ורמת ההיגיינה היתה נמוכה.

נייטינגייל והאחיות שגייסה ניקו וארגנו את המרפאות מחדש אולם למרות המאמצים שהושקעו, שיעור התמותה בבית החולים המשיך לעלות. חיילים רבים יותר מתו בבית החולים ממחלות מידבקות מאשר בקרב. תנאי האוורור הירודים, הצפיפות, חוסר ההיגיינה ומערכת הניקוז הגרועה החמירו את מצבם. רק בחודש מרץ 1855, כמעט חצי שנה לאחר בואה, דאגה משלחת של ממשלה הבריטית לצנרת ולאוורור, ושיעורי התמותה צנחו.

נייטינגייל האמינה כי שיעורי התמותה הגבוהים נגרמו בגלל תנאי תברואה ירודים ובפרט בשל תזונה גרועה ועייפות החיילים. בשובה לאנגליה, בעזרת ראיות שהציגה, שופרו תנאי המאושפזים ושיעור התמותה בעיקר בבתי החולים הצבאיים ויחסית לתקופות שבהן לא היתה לחימה. היא המשיכה להטיף לתנאי תברואה הולמים יותר במבני בתי החולים.

בספר "תולדות הרפואה - מהיפוקרטס ועד ימינו" (עורך: רוי פורטר, ראה אור בעברית בהוצאת רסלינג ב-2009) נכתב: "בתי החולים של אז לא נועדו אלא לשמש רק לאחסון המוני מקרים רפואיים וכירורגיים אלא להוות מרכזים פרבריים או כפריים עם מחלקות שנועדו לאוורור ולתצפית בחולים ומקומות שבהם ניתן טיפול ושבהם אפשר היה גם להדגים את חשיבות השמירה על כללי הבריאות. השקפה חדשה זאת על בתי החולים מצאה חן בעיני הרשויות האזרחיות (של בריטניה) בעיקר כשהסכימו לתרום לתחזוקת מפעלי צדקה אלה. משנות ה-60 של המאה ה-19 ואילך היו בתי החולים המקומיים, המרכזיים הראשיים של רוח הקהילה".

המרכז הרפואי על שם אוגוסטינו ג'מלי ברומא, בית החולים האוניברסיטאי הראשון באיטליה, מנציח את זכרה בשמו של מחשב אלחוטי שפותח כדי לסייע לעבודת האחיות. באחד ממכתביה לאחיות בבית החולים בלונדון – מכתבים שמרבים לצטט אותם במהלך לימודי המקצוע בעולם – נאמר: "הבה נלמד להעריך את לימודנו לא מפני שהם הופכים אותנו לחכמים או נעלים על אחרים, אלא משום שהם מאפשרים לנו להגיש עזרה ולהיות מועילים יותר לכלל בני האדם".

"Let us value our training not as it makes us cleverer or superior to others, but inasmuch as it enables us to be more useful & helpful to our fellow creatures"

מי שמתעניין בהתקדמות המקצוע על ציר הזמן ימצא כאן תשובות ללא מעט משאלותיו.

הרופאה השחורה הראשונה שההיסטוריה של אמריקה שכחה

עם זאת, ההיסטוריה של המקצוע מתעלמת עד היום ובמידה די מקוממת מחלקה של אישה אחרת שנחשבת לחלוצה ומפלסת דרך - האחות שבהמשך הקריירה העשירה שלה היתה ל"רופאה השחורה שההיסטוריה של אמריקה שכחה".

רבקה לי קרמפלר. הועידה את ספרה "לכל מי שעשוי לשאוף להקל על סבל וייסורים של בני אנוש". צילום: ויקיפדיה

רבקה לי קרמפלר. הועידה את ספרה "לכל מי שעשוי לשאוף להקל על סבל וייסורים של בני אנוש". צילום: ויקיפדיה

שמה רבקה לי קרמפלר (Rebecca Lee Crumpler) והיא כתבה ספר בן שני כרכים, 145 עמודים, בשם A Book of Medical Discourses in Two Parts   שניתן בהחלט לראות בו "מדריך להורים, אחיות ורופאים". גם במושגי 1883 זה היה ספר שהצטיין במידה רבה של ענווה ולמעשה היה המדריך הרפואי הראשון שהשיא עצות לאמהות לילדים כיצד לטפל בהם. למשל, כאבי בטן אצל פעוטות או טחורים ודיפתריה, הדרכה בהנקה, המלצות על תזונה, כיצד לטפל בחצבת, בכוויות ובכולרה, וגם "כיצד להיות מאושר בחיי הנישואין – כיצד להמשיך לחזר בזהירות, להיות מובן בשיח בין שני בני זוג".

ד"ר קרמפלר (בת 64 במותה) הועידה את הספר "לכל מי שעשוי לשאוף להקל על סבל וייסורים של בני אנוש". היא היתה כאמור האישה השחורה הראשונה בארה"ב שקיבלה תואר דוקטור לרפואה, בתקופה שבה מעט מאוד שחורים וגם נשים יכלו להרשות לעצמם ללמוד בבית ספר לרפואה, שלא לדבר על כתיבת ספרים במקצוע הזה.

הישגיה ותרומתה של האחות והרופאה ד"ר קרמפלר מרשימים יותר אם מביאים בחשבון שב-1860 היו בכל רחבי ארה"ב רק 54,543 רופאים, ביניהם 300 נשים בלבד, אף לא אחת מהן אפרו-אמריקאית. זו היתה תקופה שבה אי השוויון בין הקהילות השונות על רקע צבע עור היה עמוק

היא נולדה ב-1831 ודודתה גידלה אותה כאשר שימשה כמטפלת בשכניה החולים. "באותם ימים הבנתי שזו ההזדמנות שלי להעניק עזרה לסובלים", כתבה קרמפלר בזכרונותיה. בגיל 21 העתיקה מגוריה לבוסטון והחלה בעבודתה כאחות במשך שמונה שנים. אחר כך התקבלה ללימודי רפואה ב"קולג' לרפואה לנשים של ניו אינגלנד" ואז גם החלה לצבור ניסיון בבית החולים המקומי לנשים וילדים. בכיתה שבה למדו היו רק 12 נשים משום שבאמצע המאה ה-19 "רופאים רבים באמריקה טענו שנשים הן יותר מדי רגשניות ואין להן אותו כוח פיזי ואינטלקט כדי לנהל פרקטיקה רפואית תובענית", כך על פי יומניה. זה ניסוח מעודן, שלא לומר מכובס, לבעיה האמיתית: תופעת הגזענות להיבטיה השונים.

הישגיה ותרומתה של האחות והרופאה ד"ר קרמפלר מרשימים יותר אם מביאים בחשבון שב-1860 היו בכל רחבי ארה"ב רק 54,543 רופאים, ביניהם 300 נשים בלבד, אף לא אחת מהן אפרו-אמריקאית. זו היתה תקופה שבה אי השוויון בין הקהילות השונות על רקע צבע עור היה עמוק ו"יצר מתח בלתי נסבל על הרפואה האמריקאית" שלאחר מלחמת הדרום נגד הצפון, ציינו היסטוריונים.

יש לזכור שמלחמת האזרחים הזו היתה, כפי שמגדיר אותה הפרופסור להיסטוריה ג'יימס דאונס (Downs) ממכללת קונטיקט, "הקטסטרופה הביולוגית הגדולה ביותר של המאה ה-19: יותר חיילים מתו במחלות מאשר בשדה הקרב". 29 אלף מבין 100 אלף חיילים שחורים באותה מלחמה מתו ממחלות, פי תשעה מקורבנות הלחימה.

שחרור העבדים ותוצאות המלחמה הממושכת הותירו מיליוני אפרו-אמריקאים ללא מגורים מתאימים, מזון ראוי וגישה לטיפולים רפואיים. בסתיו 1865 למשל היו רק 80 רופאים ולערך עשרה בתי חולים שהיו מסוגלים להעניק טיפול נדרש ליותר מארבעה מיליון שחורים ששוחררו מעבדות. רוב בתי החולים הללו, שהיו למעשה מוסדות צדקה, אפשרו טיפול רפואי ללא יותר מ-20 חולים בו זמנית, עקב היעדר תקציב. "זה היה משבר בריאות בלתי נתפש", ציין פרופ' דאונס.

ד"ר קרמפלר מיהרה מבוסטון לריצ'מונד כדי לסייע לחולים ומאושפזים, רובם כאמור היו העבדים ששוחררו. רבים מהמטופלים שלה היו נשים וילדים חולים, "אבל זו גם היתה הזדמנות חסרת תקדים לרופאים כמו ד"ר קרמפלר ללמוד יותר על הרפואה ועל גוף האדם", הוסיף ההיסטוריון המוערך.

כאשר שבה ד"ר קרמפלר לבוסטון ב-1869 היא התמסרה לטפל בעניים. באותה תקופה החלה לכתוב את ספרה המבוסס על יומנים והערות שכתבה לעצמה שנים קודם לכן. "הספר", כותב פרופ' דאונס, "לא התמקד בגישה המקובלת ששררה אז וביקשה לבדל את הטיפול הרפואי שניתן לנשים שחורות מזה שניתן אז ללבנות – וגם בכך היתה חלוצה. הספר שלה היה שימושי מאוד באופן שקשה כיום להעריכו. היא ראויה להיות יותר נוכחת בהיסטוריה של הרפואה והבריאות בארה"ב ולשמש השראה לדורות הבאים".

וכבר נאמר על כך: "זמנים קשים אינם יוצרים גיבורים. בימים קשים גיבורים שכבר קיימים בינינו רק נחשפים".

נושאים קשורים:  פלורנס נייטינגייל,  רבקה לי קרמפלר,  אחיות,  ההיסטוריה של הרפואה,  חדשות,  מגזין
תגובות
 
09.08.2019, 09:57

תודה רבה, מענין מאוד ומעורר השראה!

09.08.2019, 14:04

מאוד מעניין

אנונימי/ת
10.08.2019, 09:04

כתבה מעולה תודה

אנונימי/ת
10.08.2019, 20:50

מרתק, ארה״ב בהחלט שיאנית בשיכתוב ההיסטורה של עצמה. וכך גם ישראל שמתחייב להפנים את מצבם של מליונים תחת זרועה הישירה והעקיפה.