• יו"ר: פרופ' חגית טולצ'ינסקי
  • מזכיר: פרופ' ניר וסרברג
  • גזבר: ד"ר עיסא נידאל
  • יו"ר ועדה מדעית: פרופ' אלון פיקרסקי
  • חברי ועד: ד"ר אדוארד רם, ד"ר איאן ווייט, ד"ר נועם שוסמן
  • מרכזת השתלמות עמית: ד"ר עדה רוזן
  • עורך אתר: ד"ר נועם שוסמן
מגזין

פרופיל רפואי: ד"ר מיכאל כינורי, מנהל שירות מרפאות עיניים ילדים ב"שיבא"

"תחושת שיפור חייו של הילד והוריו באופן מיידי וברור כל כך היא ממכרת בשבילי, כמו גם תיקון פזילה ארוכת שנים באדם מבוגר", אומר המומחה באופתלמולוגיה שהשכיל מכל מלמדיו ומפרגן להם מכל הלב

כשד"ר מיכאל כינורי מתבקש לספר על מקרה בלתי נשכח מחייו המקצועיים, הוא בוחר לתאר חוויה "דווקא מהפלושיפ שלי בסן דייגו. באחד הימים הגיע זוג הורים מפלשתין עם בתם לבדיקה לפני ניתוח פזילה. לאחר שבדקתי את הילדה, ההורים שאלו אותי מהיכן אני, לאור המבטא. כשאמרתי שאני מישראל היה ברור שהם אינם מרוצים מהתשובה והאווירה בחדר היתה, איך לומר, מתוחה. כמו שאומרים באנגליתto make a long story short - בסופו של דבר לא רק שבדקתי את הילדה, גם אני זה שניתחתי אותה ולשמחתי, התוצאה היתה מצוינת.

"לאחר הניתוח ניגשו אלי ההורים והודו לי בדמעות וגם אני לא יכולתי להסתיר עד כמה התרגשתי. בעולם הרפואה הגלובלי של היום, זו חוויה שאינה ייחודית לי כיוון שהרבה רופאים עמדו במצב דומה או אפילו זהה אך לאחר שחוויתי זאת על בשרי, הרגשתי כמה נכונה הקלישאה של 'השלום מתחיל מלמטה'. אני מאמין שתקשורת חיובית בין הצדדים היא צעד חיוני לכיוון שלום עם שכנינו".

ד"ר מיכאל כינורי, מנהל שירות מרפאות עיניים ילדים במרכז הרפואי שיבא, מגיע מדי יום לעבודה במכון העיניים ע"ש גולדשלגר בתל השומר. הוא בן 39, נשוי ואב לארבעה, מגורר ברמת גן.

את לימודיו עשה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר בתל אביב והתמחות במחלות עיניים בתל השומר. תת התמחות במשך שלוש שנים ברפואת עיניים ילדים ופזילה עשה בארצות הברית, מהן שנתיים ב Shiley Eye Institute המסונף ל-UCSD בסן דייגו ושנת תת התמחות נוספת ב-Northwestern university בשיקגו. ד"ר כינורי הוא גם מרצה בכיר באופתלמולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

"בתור רופא עיניים ילדים", הוא מספר, "אחד התחומים העיקריים שאני מתעסק בהם ומעניינים אותי במיוחד הוא נושא הטיפול בפזילות מורכבות בילדים אך גם במבוגרים. הטיפול האופטי והכירורגי בפזילה במבוגר יכול להיות מאתגר יותר, למשל מטופלים עם פזילה שיתוקית לאחר אירועים מוחיים, מטופלים עם פזילה משנית למחלת בלוטת התריס או מטופלים לאחר מספר ניתוחי פזילה בעבר".

מדוע בחרת בתחום זה?

"העין היא איבר קטן ומרתק ומיותר לדבר על חשיבות חוש הראייה. תחום העיניים הוא תחום אלגנטי שמשלב בתוכו מיומנויות בדיקה, הפרדת עיקר מטפל, הסקת מסקנות מהירה ואפשרות לטיפול יעיל ומהיר. בחלק נכבד מהמצבים ברפואת עיניים התוצאה של הטיפול, בין אם כירורגי ובין אם לאו, היא מיידית ויכולה לשפר את איכות חייו של המטופל בצורה מהירה וישירה.

"תחום הפזילה משך אותי מלכתחילה. זהו תחום שהוא מעט מורכב יותר מעצם הגדרתו כיוון שהוא עוסק לא רק במערכת אופטית אחת מורכבת מאוד אלא ביכולת שלנו לתאם בין שתי מערכות אופטיות. מדהים לראות עד כמה סטייה של אחת העיניים במעלות בודדות מהמרכז כל כך בולטת ומפריעה פונקציונלית ואסתטית. תיקון שלה לכן הוא בעל חשיבות עליונה ממגוון רב של סיבות. תחושת שיפור חייו של הילד והוריו באופן מיידי וברור כל כך היא ממכרת בשבילי, כמו גם תיקון פזילה ארוכת שנים באדם מבוגר".

מיהו המודל לחיקוי שלך, המאסטר?

"ובכן, הייתי רוצה להזכיר שלושה אנשים אשר מכל אחד מהם ניסיתי לשאוב תכונה אחת או שתיים בולטת. בראש ובראשונה, פרופ' יוסף מויסייב שהיה עד לא מזמן מנהל המחלקה שלנו. אני משוכנע שכל מי שקורא את השורות האלו בוודאי יסכים שמדובר באדם מיוחד במינו. מהבחינה האישית, אני יכול לומר בביטחון שהוא הכי קרוב לדמות אבא שני בשבילי. אם לוקחים את שלל תכונותיו המצוינות, בולט לדעתי בעיקר קור הרוח שלו גם כאשר המערכת סביבו רועשת ורוגשת. אני עדיין מחכה ליום שבו אראה אותו יוצא מכליו.

"שנית, פרופ' אברהם שפירר, עד לא מזמן מנהל יחידת עיניים ילדים ב'שיבא'. ממנו למדתי בעיקר להיות צנוע. הוא דוגמה קלאסית לאדם שאינו מרבה במילים אך כל מילה חקוקה בסלע והיא אמת מוחלטת.

"אחרונה חביבה היא פרופ' תמרה ויגננסקי, עמיתתי למחלקה ומנהלת היחידה לעיניים ילדים במכון העיניים. מעבר ליכולות הכירורגיות המצוינות שלה, בולטות במיוחד תכונות הדיוק, גם בחדר ניתוח וגם במרפאה, והלויאליות המוחלטת שלה, הראויה להערכה ולהערצה, למערכת הציבורית".

אם לא היית רופא?  

"בתור אחד שהגיע ממשפחה של אדריכלים ושמע כל הילדות שלו על תב"ע והיתרי בנייה, כנראה הייתי נשאב לתחום. במקרה שלי, אני לא מוכשר מספיק בתחום התכנון והשרטוט כך שניצלתי מקריירה בינונית כאדריכל. חוצמזה, אמא שלי הפולניה חלמה על בן רופא ואני, בתור הבן השלישי והאחרון שלה, הייתי ההזדמנות האחרונה שלה. מזל שאני גם אוהב מאוד את המקצוע שלי ומרגיש זכות גדולה להיות רופא. מה גם שבבית הספר לרפואה פגשתי את אשתי וגיבורת חיי שכיום היא רופאת עור בבית חולים ברחוב ויצמן בתל אביב".

מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי?

"בילדותי שיחקתי פינג-פונג בקבוצה והייתי לא רע. פרשתי כנראה בשיא, בתקופת התיכון. היום אני משחק בבית בעיקר עם הבן שלי, בן עשר, אבל אני מוכרח לומר שכיוון שהוא נעשה כל כך טוב לאחרונה, מדי פעם הוא מעלה מן האוב את יצר התחרותיות שבי. אני גם נהנה לפתור תשבצי הגיון ולנגן מעט בפסנתר. יש לי גם חיבה בלתי מוסברת לסרטי אימה".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"אולי קלישאה אך לפני שאני משחרר את הילד ומשפחתו מהמרפאה עם המלצה מסוימת, אני מוודא עם עצמי בראש שאילו זה היה הבן או הבת שלי הייתי ממליץ על אותו דבר בדיוק".

ולסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"באמת קטונתי. אני יודע שאנשים חכמים ממני ובעלי ניסיון רב ממני שוקדים על הנושא הזה ואשאיר להם את מציאת הפתרון. אם הפתרון היה פשוט הוא הרי היה מיושם כבר ממזמן. רק אומר שלעניות דעתי צריך תמיד לזכור ש'חושך מגרשים באור ולא במקלות'. כוונתי היא שאם רוצים - וצריך - לחזק את הרפואה הציבורית, כדאי להתמקד פחות בנסיונות לפגוע ולהחליש את הרפואה הפרטית ויותר בהפיכת הרפואה הציבורית, שהיא כבר מצוינת, לעוד יותר מצוינת".

נושאים קשורים:  ד"ר מיכאל כינורי,  רפואת עיניים,  פזילה,  המרכז הרפואי "שיבא",  פרופ' יוסף מויסייב,  פרופ' אברהם שפירר,  פרופ' תמרה ויגננסקי,  חדשות,  מגזין
תגובות